חשבון נפש לשנה שהייתה לי
לכבוד יום הכיפורים, בחרתי להקדיש את הטור כדי להביט לאחור על השנה שהייתה לי.
אני מאמינה בכל ליבי שהכל קורה לטובה. לעיתים קשה לנו, כאנשים בשעת משבר, להבין שלכל דבר יש סיבה. שגם המשברים הכי קשים שאנחנו עוברים בחיים שלנו, בחלוף הזמן, מתורגמים לשיעורים ובעתיד אף ניתן יהיה להסיק שמהעז יצא מתוק ואפילו מתוק מאוד.
לפני כשנתיים החלטנו בעלי ואני שאנחנו רוצים להביא לעולם ילד נוסף – אח או אחות לתמר שלנו. הייתי אז עו"ד שכירה, בעלת וותק של כמה שנים במשרד עורכי דין בעל שם, שמתמחה בענייני משפחה וירושה, באזור הצפון. חלמתי לצאת לדרך עצמאית, אבל סברתי, כמו רוב הנשים, שמוטב יהיה להמתין לאחר הלידה ורק אחר כך לפתוח משרד משלי. במשך זמן רב ניסינו, בעלי ואני, להיכנס להיריון, אבל זה לא צלח. גדולי הרופאים לא הצליחו להסביר מדוע גופי (המתייסר כשכירה) לא "נקלט".
כאשר חלפו החודשים ואפילו השנים החלטתי שאני לא מחכה שהיקום ימשיך לתת לי סיבות מדוע לדחות עוד ועוד את הגשמת החלום שלי. החלטתי להפוך את המשבר שלי להזדמנות פז להתחיל להגשים את החלום שלי מיד (הרבה לפני מה שתכננתי). הדמות שהביטה בי במראה אמרה לי שאני יכולה (בחרתי להאמין לה), שהשמיים הם הגבול ואם אני מוכנה לעבוד קשה כדי להגשים את החלום שלי, אני בדרך הנכונה. וזה כלל לא משנה אם נקודת המוצא שלי הייתה משבר.
פניתי לחבר קרוב ושיתפתי אותו במה שמתחולל אצלי בנפש. הוא ענה לי במשפט אחד – "חלום עם תאריך הוא מטרה!" באותה שניה, אותו חבר, כפה עלי לנקוב בתאריך שבו אני גוזרת את הסרט האדום בכניסה למשרד שלי, שאל אותי מה היא תוכנית הפעולה שלי וכיצד אני מתכוונת ליישם אותה ולהפוך אותה למציאות.
מיום ליום הבנתי שאני הופכת את החלומות שלי למטרות. הצבתי לי מטרות בגדלים שונים (לעיתים קטנות, לעיתים גדולות יותר, אבל תמיד מטרות ברות ביצוע). וככל שהתקרב המועד המיוחל הרגשתי שהגוף שלי מתמלא בהתרגשות שלא ניתן לתאר במילים.
גם אם לעיתים הרגשתי שההתקדמות איטית, ניחמתי את עצמי בהבנה שהעיקר הוא לא לצעוד במקום. הבנתי שהתקדמות – משמע להיות טובה יותר ממה שהייתי אתמול. אני עובדת כל יום מהבוקר עד הערב (לעיתים זה כרוך בלילות ללא שינה ובוויתור על זמן עם היקרים לי מכל), קוראת, כותבת, משקיעה זמן ומחשבה בכל תיק, בכל עניין, משקיעה את תשומת הלב המרבית בכל לקוח, חותרת אל עבר מצוינות חסרת פשרות, מתוך הבנה שאני לא מטפלת בכסף של אחרים, אני לא עורכת חוזים שמאחוריהם עומדים נכסי נדל"ן או מניות. אני כותבת הסכמים, תביעות ובכלל כתבי טענות שמאחוריהם עומדים בני אדם שמפרקים את מפעל החיים שלהם ולרוב גם ילדים רכים שאוהבים את אבא ואמא באותה המידה ושיש לנהוג בהם במלוא הרגישות.

הכמיהה לכתיבה
מיד לאחר פתיחת המשרד הבנתי שאני כמהה לשתף כמה שיותר נשים וגברים שעוברים או עברו תהליך גירושין, בסיפורי הגירושין של הלקוחות הפרטיים שלי. הכתיבה הפכה למפלט שלי, לאי של שפויות בתוך המרוץ האינסופי אחרי מועדים, כתבי טענות, דיונים, פגישות, טלפונים וכיוצא בזה. הכתיבה הפכה לפורקן של האנרגיות שאני משקיעה בשקיקה בלקוחות שלי, באנשים ובסיפורי החיים שמגיעים לקבל את עצתי, עזרתי וייצוגי.
פתאום מצאתי את עצמי מגישה לקהל הקוראים שלי, מידי שבוע, פיסה קטנה של הנשמה שלי. הסיפורים אותם אני מעלה על הכתב מידי שבוע הם אמיתיים לחלוטין. מאחורי כל אחד מהם עומד מפעל חיים שהתפרק. לעיתים התפרק ברוח טובה ולעיתים גרם לעוגמת נפש ואפילו למוות.
פתחתי משרד משלי שמתמחה בענייני משפחה וירושה בלבד. מאז כל יום אני מגשימה את החלום שלי ומלווה באופן אישי נשים וגברים יד ביד לאורך המסע של פירוק מפעל החיים שלהם.
*בתמונה אני מצולמת בגיל 8 בקיר סנפלינג בחוות היען באילת. משותקת מפחד ושומעת בערפול את הוריי מלמטה צועקים: "אנחנו מאמינים בך, את יכולה".
כמו אז גם היום, בכל פעם שאני נתקפת בפחד או בחרדה מלעשות צעדים פורצי גבולות – אני נזכרת באותה רשת ביטחון ובאותה אמונה שמרעיפים עלי הורי מאז ינקותי. כי כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו והמשפחה המדהימה שלי מאמינה בי.

תזכרו – "במקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך, הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך" (רובין שארמה)