הכתבה ב"עובדה" עם שירה איסקוב שניצלה מתופת בעלה האלים, גרמה לי זעזוע כואב. אני בטוחה שהיא הצליחה לגעת בכל אחד מאיתנו.

באותה אישה שחווה יום יום את האלימות על בשרה. ולא משנה מאיזה סוג, כי לפעמים המשפט "מי ייקח אותך? אמא שלי בת 70 נראית יותר טוב ממך", כואב יותר מאגרוף בפרצוף.

באותו גבר אלים שנטוע בו הצורך להקטין ולהשפיל כדי להרגיש גבר גבר.

ואפילו בג'נטלמן שבמהלך השידור בטח דימיין איך הוא פוגש את החלאת אדם ההוא בסמטה חשוכה וקורע אותו במכות.

התוכנית נגעה בי דווקא במקום של הפוך על הפוך.

אביעד הגיע אלי למשרד דרך המלצה של לקוח אחר.

לאחר שסיים לספר את סיפור חייו מנקודת מבטו הנרקיסיסטית, ביקשתי ממנו שננסה להגדיר את המטרות שלנו ולפיהן נבנה אסטרטגיה לנהל באמצעותה את ההליך.

"אני רוצה להשאיר אותה בלי כלום". כך הוא אמר! באלו המילים.

היה לי קשה להסתיר את התדהמה. זו האמא של שלושת הילדים שלך. אחד מהם עוד לא בן שנה. אתה מבין שהמשמעות היא שאתה משאיר אותם בלי כלום?

לא מגיע לה. היא לא עבדה יום בחייה, ואפילו יחס לא קיבלתי ממנה. קרעתי את התחת בעבודה וכל מה שהיה לה לומר זה "אתה לא עוזר עם הילדים".

התחלנו הליך גישור. עורכת הדין המקסימה של האישה הסכימה לכל תנאי שהצבנו לה, אבל בכל פעם שקיבלנו בדיוק את מה שרצינו, הוא אמר – "רגע, אז אפשר להשיג יותר, בואי ננסה לסחוט ממנה עוד קצת. אם היא לא תסכים – נאיים שלא תקבל גט"

מינימום מזונות, אי השתתפות במחציות הוצאות החינוך והבריאות של הקטינים, חצי חצי בחובות ההימורים שלו, משמורת אם מלאה והסדרי ראייה של "פעם באף פעם" ("אני אבוא מתי שיסתדר לי אני רוצה להמשיך בחיים שלי" – כך הוא אמר)

היה לי קשה, אני מודה. נזכרתי שכשהייתי נערה וחלמתי להיות פליליסטית, הוריי שאלו אותי: "מה תעשי אם יפנה אלייך רוצח? האם תייצגי אותו?"

ככל שהמשא ומתן עם אביעד התקדם הרגשתי שאני פועלת בניגוד לעקרונות שלי, למוסר שלי. להשאיר אישה עם 3 ילדים, עקרת בית, עם מזונות מינימליים והסדר לא הוגן בלשון המעטה.

ערב אחד אני מקבלת טלפון, אביעד צורח "זהר תבואי עכשיו למשטרה, אורטל הגישה נגדי תלונה". בבוקר שלמחרת כבר הגיע למשרדי שליח עם צו הרחקה של 7 ימים וזימון לדיון בבית המשפט בקריות.

זו הייתה תלונת שווא, הוא נשבע לי. היא פשוט חיפשה תירוץ להעיף אותי מהבית, אז עשתה סצינה.

הזמנתי אותה לדוכן העדים והיא התקפלה, בבכי קורע לב היא הודתה שהתלונה הייתה תלונת שווא, שאביעד באמת לא הרביץ לה בחיים (אביעד פלט צעקת ניצחון), אבל היא המשיכה וסיפרה שמה שהוא עשה לה היה כואב הרבה יותר.

12 שנים שהוא מקציב לי סכום מסויים (בהתאם להתנהגות שלי) כדי לעשות קניות בסופר. מעולם לא נתן לי כרטיס אשראי. אם רציתי לשלם למעון של הילד או לחוג של הילדה הייתי צריכה להתחנן שיחתום על שיק. לא הסכים לי להוציא רישיון, לא הסכים לי לדבר בטלפון עם חברות. שנה לאחר החתונה כבר עברנו לגור ליד המשפחה שלו בקריות, מרחק מאות קילומטרים מהמשפחה שלי בדימונה. הייתי בודדה. הילדים זה כל מה שהיה לי. פעם ביקשתי ממנו דמי כיס לילדה שיהיה לה כשהיא יוצאת לערב כיתה והוא פשוט סרב, אני זוכרת שהלכתי מאחורי גבו כדי לבקש מהשכנה.

כנראה אי הדיוק של אורטל הרתיח את דמו של אביעד, הוא קם, נעמד ליד דוכן העדים ואמר היא משקרת! – לא הייתה לי שום בעיה לתת לילדה דמי כיס, להיפך, אמרתי לה תמצצי לי עד שאגמור והילדה תקבל סכום כפול ממה שביקשת.

השופט הסתכל עליי במבט של – "ניצחת בקרב (הוכחת שזו תלונת שווא) אבל הפסדת בגדול במלחמה."

בהחלטה הוא קבע שאכן הוכחה תלונת שווא בגין אלימות פיזית, אבל קשה להתעלם מהאלימות הכלכלית והנפשית שחוותה האישה. אלימות שמצדיקה את צו ההרחקה.

לסיום בחרתי לצטט חלק מהשיר "זכוכיות" של להקת אינפקציה (מילים ולחן: גיא בן שיטרית):

"אני רוצה לקחת אותך למסע
אני מדריך טיולים ואין לי פרנסה
רק אני ואת, שמים וים
אני אמצא לך מקום קבורה מושלם
ולי זה לא איכפת אם בכלא אשב
שנתיים שלוש, רק עלייך חושב
אחת לשבוע שאפשר לטלפן
אחייג אליך כי אחת כמוך כבר אין
אז בואי ואתן לך
המון זכוכיות על הלשון
ואלחש לך מילה
תקבלי מזה בחילה
אל תהיי עצובה
אני אשלח לך מכתב
אני אשלח לך מכתב
אני אשלח לך מכתב לעולם הבא.  "