ביום ראשון שעבר החתמתי הסכם משפחתי כולל וגדול שהביא לסיומו משבר משפחתי עוד יותר גדול שיכול היה להיות אירוע הרסני שדומה בעוצמתו להפצצת יפן על הוואי בפרל הארבור.
בדיוק היום לפני 81 שנים ב-26.11.1941 יצאו חיילים יפאנים בדממת אלחוט למתקפה על בסיס האמריקאי בהוואי.
זו הייתה דרמה עצומה בשל המחדל המודיעיני. היפנים הפתיעו את האמריקאים המנומנמים, בדיוק כמו שרוב מדינות ערב הפתיעו אותנו במלחמת יום כיפור ובדיוק כמו שרינה חדד הופתעה כאשר גלתה יום אחד שבעלה הבריח את כל הרכוש המשותף במהלך שנים לבן הקטן שלהם, אותו הוא הכתיר כיורש העצר היחיד של העסקים והנכסים המשפחתיים הרבים.
רינה פנתה אלי לאחר שהבינה שהיא לא מיליונרית כמו שחשבה מהסיבה שאף לא נכס אחד מהרבים שנצברו לה ולבעלה במהלך החיים המשותפים, כבר לא רשום על שמה (אפילו הבית שבו היא גרה כבר הועבר על שם הבן, יורש העצר).
המו״מ של משפחת חדד היה מאתגר (בלשון המעטה), אבל במהלך חודשים ארוכים זמזמתי בלי סוף את המשפט: ״התקווה מתה אחרונה״ ולכן אני את משפחת חדד אציל מתופת בתי המשפט.
ביום ראשון שעבר, לאחר שהגענו לטיוטה מוסכמת שדרשה מספר דיוקים קטנים, התלבשתי כמו כלה ביום חתונתה ועליתי בהתרגשות על רכבת לתל אביב, שם כינסתי בחדר הישיבות את בני משפחת חדד (רינה, דוד בעלה ו-4 ילדים) ואמרתי להם שאף אחד לא זז עד שלא יוצא מחדר הישיבות עשן לבן ודיו כחול של חתימות.
8 שעות ישבנו שם, צחקנו, בכינו, העלנו חוויות, משקעים וזיכרונות מהעבר, היה משהו קסום במשפחה הזו, הם אומנם צעקו וקיללו, אבל באותה העוצמה גם התחבקו, התנשקו ועטפו את רינה ודוד בים של אהבה. באותו יום מצאנו לכל שקל משפחתי בית חם שישמח לאמץ אותו.
בשעה 20:00 בערב ניתנה בידי כל אחד מבני המשפחה עט כחולה לטובת החתימה על ההסכם המיוחל שמחזיר עטרה ליושנה ומשיב לרינה את הבעלות במחצית ההון המשפחתי.
באותו רגע לא זכרתי את העצבים, השעות הארוכות והמתישות של שיחות הטלפון, את אינספור הפעמים שערכתי שוב ושוב את ההסכם כי הם חזרו בהם מההסכמות. באותו רגע כל מה שהרגשתי זה שאני במקצוע הנכון. שהמשפחה הזו יכולה הייתה בקלות לבלות את שארית חייה באולמות האפלים של בית המשפט לענייני משפחה.
עליתי על הרכבת האחרונה חזרה מתל אביב, הגעתי הביתה ואמרתי לבעלי שהלילה אני יכולה לישון בשקט כי הושלמה המשימה של משפחת חדד.
למחרת בשעה 05:00 בבוקר התעוררתי לצלול הטלפון, זו הייתה רינה, היא נשמעה נסערת, לרגע פחדתי ששכחתי להכניס את אחד הנכסים להסכם, ואז היא הודיעה לי שדוד בעלה נפטר. הוא נפטר, היא אמרה לי, לא לפני שעשה איתי חסד והשיב לי את כל מה שמגיע לי. דוד נאחז בחיים בכוחותיו האחרונים רק כדי לחתום על המסמך שעושה צדק.
את הטלפון הבא קיבלתי מירדן אחותי הקטנה (זו שגרה בהוואי). היא סיפרה לי שילדה בן ראשון. נשמה הולכת ונשמה באה. מאותו רגע, אחזה בי תחושה שיש לי אחיין קטן בצדו השני של העולם, ושאני חייבת להיות שם עבור אחותי. אבל איך אעזוב כך את גיא ואת הבנות, ואיך אשאיר כך את הלקוחות שזקוקים לי בתקופה הכי משמעותית בחיים שלהם.
לקח לי 5 ימים להבין שאחותי זקוקה לי, שיש סיבה לכך שהסכם משפחת חדד נחתם בדיוק מתי שהוא נחתם, שדוד הלך לעולמו בדיוק מתי שהלך ושפלא, האחיין המופלא שלי, הגיח לעולם בדיוק ברגע שדודה שלו סיימה את משימת משפחת חדד ויכולה להמריא להוואי.
אז את הסיפור הספציפי של השבת הזו אני כותבת מהצד השני של העולם, כאשר מצד אחד אני שומעת את שאון הגלים ומהצד השני צלילי תינוק שרק הגיח לאוויר העולם. פלא במלוא הדרו (כן כן קוראים ךו ]לא).
ולפני סיום אני חייבת תודה ענקית דבר ראשון לגיא שמגשים לי את כל החלומות ומפרגן מכל הלב, לסבתות המדהימות שיש להן חלק בלתי נפרד מהצלחת המשימה הזו וללקוחות המדהימים שלי, שלמרות ההתראה הקצרה, הפרשי השעות המטורפים והג׳ט לג האכזרי שחוויתי, הם סבלניים וממתינים עד 18:00 בערב (בארץ) כדי שאתעורר ואדבר איתם.
תודה לך ילד פלא על כך שלאחר 8 שנים שאחותי מתחננת שאבוא לבקר אותה, הבאת אותי תוך רגע (טוב נו… מספר רגעים).
