שק של חוויות
בראש השנה, בדיוק כמו ביום הולדתי, אני אוהבת להביט אחורנית ולסכם.
לעשות כמו חשבון נפש. לרוכן על השולחן את שק החוויות שלי, להשליך את כל האכזבות, טריקות הדלת והכישלונות ולשמור לעצמי את ההצלחות, ההישגים, האהבות והחוויות הטובות.
השנה הזו הייתה משמעותית עבורי.
מצד אחד הכנסתי לשק החוויות כישלונות מפוארים (מקום ראשון על הפודיום, אותו פסק דין שקיבלתי ערב פסח שעומד כעת בערעור) מצד שני הצלחות קטנות וגדולות.
היה אחד שהצלחתי לגרום לו לנצח את הפחד מאשתו ולהשתחרר מנישואים רעילים. פתאום הוא גילה שהוא אבא נהדר ושהוא לא קטן כמו ששכנעו אותו כל כך הרבה שנים. במהלך כל השנה הוא הקפיד לשלוח לי תמונות ניצחון קטנות, אבל ביום רביעי האחרון הוא שלח לי את תמונת הניצחון הגדולה ביותר, את הילדים שלו נכנסים לבית החדש שרכש בעצמו.
הייתה גם את זו שבחרה להדליק את האור, להתמודד עם המציאות שהיא חיה בה ולהשתחרר מהכלא. זו הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, היא הרימה ידיים לא פעם ולא פעמיים, שכנעה את עצמה שאולי הוא ישתנה.
אבל בשבוע שעבר ראיתי בסטורי שלה תמונות ניצחון עם בן הזוג החדש. ראיתי אותה חוגגת בחו״ל אהבה בריאה.
היא שיתפה אותי שעכשיו היא מבינה על מה דיברתי כשאמרתי לה שהאושר נמצא מעבר לפינה, ושהיא רק צריכה לתת לו הזדמנות להיכנס לחיים שלה.
הייתה את זו שאמרה לי שהיא לא מסוגלת לעשות את זה לילדים שלה ולהיפרד מאבא שלהם ובסוף היא הבינה שזה בדיוק הפוך- שהנזק האמיתי הוא עדות הילדים למערכת יחסים חולנית של שליטה והקטנה וזה בדיוק מה שהיא לא רוצה עבור הילדים שלה.
חודשים שהיא התקשרה וניתקה, קבעה וביטלה, עד שבסוף נתנה לי יד ואמון כדי להעביר אותה את הכביש הסואן מהמדרכה החשוכה והאלימה אל עבר האור האמיתי.
אבל יש גם אכזבות, מלקוחות שלא הצלחתי לסייע להם לצאת מהחושך אל האור. או כמו שאמיר אומר – אני יכול להוביל את הסוס אל השוקת, אבל לא יכול להכריח אותו לשתות. ואני אומרת שאני לא יכולה לעזור למי שלא רוצה לעזור לעצמו.
והייתה לי אחת כזו שהיה לי ברור שהיא עושה טעות, שמעבר לוויתור על עצמה היא גם מייצרת עבור הילדים שלה דוגמא רעה. אבל למרות המאמצים, האיכפתיות, השיקופים שעשיתי לה וגיוס כל כוחות הנפש שלי- היא אמרה לי תודה יפה ושיחררה אותי.
לצערי יש הרבה אנשים שמפחדים להדליק את האור, שהעיניים שלהם פשוט התרגלו לחיות בתוך בחושך.
אז אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה, שאדע לשמוח בשמחתם של אלה שבחרו להדליק את האור, אבל גם לא לכעוס על אלה שבחרו להישאר בחושך.
כי בסופו של דבר האדם היחיד שאוכל לשלוט על הבחירות שלו הוא אני.
כי לפעמים אני מרגישה שיותר מזה שאני עורכת דין, אני מטמיעת תקווה. כי כדי להצליח לצאת ממערכות יחסים רעילות, אני חייבת לשכנע אותם שמה שמחכה להם בחוץ טוב יותר ממה שיש להם בפנים.
הדרך שלי לעשות את זה היא בדרך כלל בלהטמיע להם בראש תמונת מציאות של היום של אחרי, לדוגמא לדמיין ביחד את הבית הנפרד עם החדרים מלאים בילדים וחלוקת הזמנים השווה, לתאר לפרטי פרטים את בן הזוג החדש כולל המראה החיצוני, אבל גם תכונות האופי שלו.
זה לא חדש שאני אופטימית חסרת תקנה. יש לי מנגנון הגנה כזה, שכל פעם שקורה לי משהו רע אני מיד משכנעת את עצמי שזה לטובה, שזה יכול היה להיות רע יותר.
הדוגמא הכי קיצונית של מנגנון ההגנה שלי זה הרגע שגיא בישר לי שאבא שלי נהרג, שהוא נפל מצוק אל מותו, ואז המנגנון האוטומטי הזה אמר לי, תראי מזה, איזה מזל שהוא לא נשאר צמח חסר תפקוד.
אבל בשנים האחרונות, בעיקר מאז המוות של אבא שלי, לקחתי את המנגנון המדהים הזה שלי צעד קדימה, והחלטתי שלא רק שאני אבחר להביט בחצי הכוס המלאה, אלא גם אהפוך את העולם כדי למלא את חצי הכוס הריקה.
החלטתי שאין דבר כזה משברים או חוויות רעות, שכל דבר שקורה לנו בחיים בא ללמד אותנו משהו, שמכל משבר אנחנו צומחים. ובמשברים הכי קשים שהיו לי, פשוט בחרתי לי את תמונת הניצחון של אחרי המשבר. נאחזתי בה, תליתי אותה על המקרר, החזקתי בתמונה שלה בתוך הטלפון שלי ולא שיחררתי עד שלא יצאתי מהמשבר אל עבר המדרכה המוארת יותר.
לגבי אבא שלי – בוודאי שאותו לא אוכל להשיב, אבל התמונה שלו מונחת על שולחני והאור שלו מאיר לי את החיים, את הלב והנשמה והוא מזכיר לי כל הזמן להיות בן אדם טוב יותר.
אז שתהיה לנו שנה טובה ותזכרו למלא את חצי הכוס הריקה.
